השלבים במסע שלא ביקשנו
hjkhkjh k
תקציר השלבים במסע הזה, ארוך מאוד.
החל משעות הצהריים שאז נפל האסימון שאי ענייתך לשיחות שיזמנו, הוא פועל יוצא שהנייד כבוי, ואין הדבר מקובל כשאתה מכונס בבית וכל האמצעים שעומדים לרשותך אינם מעירים את הנייד משנתו, הביאונו למסקנה שאינך בבית כפי שציפינו, ויצאת לתור אחר רקטות ויירוטים.
כמנהגך, לא שיתפת אותנו במידע, של מי הם חבריך ומה האמצעי להשיגם, כן... נכון, ידענו כמה שמות, לא רבים, אבל אף לא אחד עם אמצעי קשר אליו.
ולכן, כל מה שנותר זה לגשש באפילה, אבל אט אט נוצר קשר בין החברים אלינו, וכל אחד השאיר רמז ומידע מלא או חסר, וכך בסוף אותו יום כבר היה לנו בסיס מאורגן למשימות חיפוש.
בערב שמענו קול קורא לכל מי שחש שיש לו נעדר, לגשת ולמסור דגימת דנא, במתקן של יחידת 433 בקרית שדה התעופה.
מיד יצאנו לדרך, ועמדנו בתור ארוך מאוד כשעתיים וחצי, ואז ניגשנו למסור דגימת דנא. כשעמדתי לקום מהכסא בסיומו של התהליך בשעה 02:30 בתחילת היום השני של המלחמה, אחותך הודיעה לי שקב"ט נתיב העשרה אמנון זיו, הודיע שאתה זוהית על ידו, והועברת לבית החולים ברזילי עם פרטיך מוצמדים אליך.
מיד יצאתי לדרך לבית החולים ברזילי, כאשר בדרך התעניינתי לדעת באם אתה באמת שם? ונאמר לי שאינם מוצאים אדם בשם זה.
החלטתי, שלמרות שהיה צבע אדום באשקלון (ואכן, רבע שעה לפני הגעתינו נפלה רקטה בצמוד לבית החולים), אמרתי לאשתי שלא אותיר אותך כאלמוני לילה אחד במרתפי בית החולים.
כשהגעתי לשם, הסתבר שכל אלה שאינם חיים, העבירו למחנה שורה, ונסתם הגולל על הנסיון הזה.
למרות שהיה זיהוי עליך, התעלמו מזה, כדי שבית החולים לא יהיה מוקד של עליה לרגל לזיהוי בני משפחה.
וכך עברו עלינו הימים והלילות, עם מנחמים בלי הרף, ומנעו מהדמעות לשטוף את פנינו גם אם למספר שעות. אבל, דמעות זלגו, בכי נשמע, והלב יבב.
הפנמתי מיד, שהאסון הוא לאומי וכל כך כבד, מי אני שאהין להשמיע טענה על העיכוב שהצטבר לכדי 5 ימים.
אבל, פטור בלא כלום איני יכול להמתין, וניסיתי בדרכים שונות לקבל מידע על מקומך בתור, אתה יודע, שהמחשבה שלא יאפשרו לי לראותך, הייתה נוראה, כי יש לי היסטוריה עם סבא, שמפאת מצבו לא איפשרו לנו לראותו לאף לא אחד מהמשפחה, ועשרים שנים סבתא בכתה על כך שלא יכולה הייתה להיפרד מאהובה זה שבעים שנה.
זה הסיוט שליווה אותי בכל חמשת ימי ההמתנה, לא כולל יום מותך.
בלילה של יום רביעי, לא ישנתי כלל, והסתרתי את בכיי שלא פסק אף לא לרגע, שמא זה יהיה גורלי, זאת אומרת גורלך...ואז הגיע הבוקר, הבוקר תמיד מגיע אם אתה נותר בחיים, והוא מגיע גם לאחר מותך רק שאינך רואה אותו. ופתאום נחה עלי הרוח, רגוע הייתי עד מאוד, ותהיתי מה זה אומר?
ואז... הגיעה השיחה הגואלת, " אתה מאיר כפיר? אתה מתבקש להגיע למחנה שורה לשם זיהוי בנך". ואז ידעתי אל נכון, כי אם זומנתי, אתה נראה בסדר, ואולי יפה כשהיית.
ואכן, כך היה! היית יפה, אבל ללא החיוך, ללא החיות שזרמה ממך, ובסיומו של ההליך, הודיעו לנו שאתה בדרך לראשון לציון.
החלתי לחשב זמן עד אשר אוכל להטריד את ראשון לציון במצבך, ובמיקומך בתור, אבל מהר מאוד שכחתי מכך, ואז גייסו עבורי מישהו מבפנים, שידווח לנו מתי אתה תגיע, ומתי תצא משם בדרך, לקברך אשר הכנתי עבורך לא רחוק מביתי, במקום שנולדתי אני בו, בגן יבנה במרחק של 45 שניות מעזה.
אל דאגה, בני.
לא תהיה שם לבד, אנו נהיה צמודים אליך, כשיגיע זמננו. ואנו לא ממהרים, כי יודעים אנו שאין לך לאן לברוח, ויודעים אנו שאתה מבין זאת שנמתין אנו מעט, כי עלינו הטלת משימה כבדה לדאוג לבת זוגך ולתינוקת שתיוולד כחודשיים לאחר לכתך.
אז לא תלחץ עלינו לבקר אותך שם למעלה במהרה.
ואכן הגעת למחרת היום, ביום שישי בשעה 11:40 לבית הקברות, ועמדנו מעל קברך וסיפרנו עליך מספר מילים., ונפרדנו ממך בכוונה לחזור עוד ועוד.
היה שלום בני היפה טוב הלב, האוהב והנאהב.