הבוקר שבו הכול השתנה
במקור נקראה המערכת 'שחר אדום', והיא השתמשה בקול של אישה כדי להתריע על ירי רקטות לעבר יישובי עוטף עזה ושדרות.
שנים חשבתי שהשם לקוח מהכלניות האדומות שלנו, שנפגעות בכל פעם שיש משבר שנכפה עלינו. אבל מסתבר שהשם מגיע דווקא מקולה של האישה שמתריעה — קול שבמלחמה הזו הרקיע שחקים.
לפני חמישים שנה ויום אחד, במלחמת יום כיפור, היינו מופתעים לגמרי. גם אז זה היה שבת, גם אז חג, וגם אז כולנו היינו שאננים.
והשנה — שוב הופתענו. לא הייתה אז מערכת התרעה, לא היה 'צבע אדום', אבל תחושת חוסר האונים הייתה דומה להפליא.
החיפושים אחרי גלעד
מרגע שהאזעקות לא פסקו, הבנו שמשהו חריג קורה. התחלנו לשאול את עצמנו: איפה גלעד?
הטלפון צלצל שוב ושוב — בלי מענה. שמענו הוראות לכבות את הניידים, אבל הכרנו את גלעד — היינו בטוחים שהיה שולח לפחות הודעה קצרה. גם זה לא קרה.
בצהריים כבר לא היה ספק — השיחות נפלו ישר לתא הקולי.
אם היה בביתו, הוא היה מוצא דרך להטעין את הנייד, גם בלי חשמל. שם התחיל החשש לכרסם בלב.
לקראת חצות נסענו ליחידת 433 בקריית שדה התעופה, שם המתינו עשרות משפחות.
כולם קיוו למעט מידע, למעט ודאות, ויותר מכל — לתשובה.
בין עבר להווה
הציפייה המתסכלת עטפה אותי ברגעים ההם. האמונה של 72 שנות חיי לחשה לי שאראה את גלעד שוב, ידעתי שלא אראה אותו כמו שהכרתי, אבל דמיינתי אותו יפה ושליו, כמו שתמיד היה.
בילדותי חייתי בצלו של אחי הבכור, שנלקח מהוריי כשהיה בן שבעה חודשים בלבד. הם חיו ביגון מתמשך, ואני גדלתי בתוך הצל הזה.
אותה מדינה שגזלה מהם את בנם, גזלה ממני עכשיו את בני.
ובכל זאת, זכיתי לדבר אחד: קברתי את גלעד במו ידיי, ובניתי לו מצבה שמספרת עליו, על אהבתו לטבע ולמסעות, מקושטת בתמונות המפוארות שאסף בכל רחבי העולם.
הצילום האחרון
בבוקר ההוא יצא גלעד לצלם, כהרגלו בעיתות שיגורי רקטות.
אבל הפעם משהו היה שונה: בין קולות האזעקות הופיעו גם מצנחי רחיפה עם טרקטורונים.
גלעד צילם אותם, למרות שחברו הזהיר אותו שיש עליהם מחבלים ושיברח. גלעד לא שעה לאזהרה, והמשיך במשימה שקבע לעצמו — לתפוס את התמונה המושלמת.
ימים לאחר מכן, כשהמצלמה הגיעה לידינו, גילינו שהיו בה רק 86 צילומים: 13 של מצנחי הרחיפה, 8 של הנחיתה והירי, ו־65 של רקטות ומיירטים. הכול צולם בחיפזון, תוך שניות ספורות.
לאחר הצילום האחרון, המצלמה שתקה.
מצאנו אותה מונחת לצד גלעד, על המדרכה ליד 'הנתיב לשלום', מטרים ספורים מהחומה שצוירה בחלומות של אחווה ושלווה.