מפת מסע של איש אחד – מחיפוש שורשים ועד להיאחזות באור
התחנות בחייו של גלעד
לכל אדם יש כתובת, זיכרון, נוף ילדות.
אבל גלעד, בן לאהבה שהתפוגגה מוקדם מדי, גדל בלי קרקע יציבה. בכל פעם שניסה להכות שורשים, נדמה היה שהקרקע זזה שוב תחת רגליו.
המסע שלו לא היה קו ישר. הוא היה רצף של עצירות קצרות ופרידות, של ניסיונות להיאחז, להתחבר, למצוא בית שהוא לא רק מקום — אלא גם תחושת שייכות, נשימה של שקט.
וכמו עץ שנשתל שוב ושוב באדמות שונות, כך גם גלעד — נשא איתו את האהבה, את הסקרנות, את הכמיהה לחיים שיש בהם גם יופי וגם משמעות.
תחנות חייו מסמנות לא רק את המקומות בהם גר — אלא את התמורות שחוללו בו. כל מקום כזה היה מעין מנסרה — שדרכה האור של נפשו נשבר, משנה גוון, משנה תצורה.
אפשר לראות כאן מסכת של נדודים, אבל גם תהליך של עיצוב פנימי, גילוי עצמי, והליכה לעבר האור הפרטי שלו.
וכשקוראים את הסיפור — אין צורך לשפוט או לתהות מדוע כך היה.
די להניח את היד על הלב ולהרגיש — שזה הסיפור של אדם שהלך באמונה, גם כששביל חייו לא היה סלול.
זרח כוכב מעל העמק
בית החולים "העמק", עפולה | ספטמבר 1975
שם החל הכול. בעמק שקט ומוריק, נולד גלעד – ולא במקרה נקרא תחילה "מכאל", כשם מלאך.
הייתה בו שלווה נדירה, אור שלא מהעולם הזה, כאילו בא לעולם עם תדר אחר. אך תוך זמן קצר הושל מכתר המלאכים, וניתן לו שם ארצי יותר – גלעד, גל עד לזכרונות, לתקווה, למסע שעתיד להתחיל.
הוריו חיו אז בנצרת עילית – לימים נוף הגליל – מקום שממנו אפשר לראות רחוק, אך קשה להישאר בו לאורך זמן. המעבר לירושלים כבר היה באופק, אך היסודות נזרעו בעמק:
חיבור לשורש, לנוף, לאדמה שותקת שזוכרת.
הרצון להיות במקום אחר
ירושלים → חולון | סוף 1975 – יולי 1976
המשפחה עקרה לירושלים, ושם – בשכונת גבעת שפירא – החל גלעד להרגיש את טלטלות הקיום.
אביו עבר מנגרייה לנגרייה, מחוסר יציבות להזדמנות חדשה, ממתחם תעשייה לחיפוש פרנסה.
העץ הפיני שאותו גילף בידיו, שימש כנראה סמל למה שהילד הקטן ספג – יופי מחוספס, ריח של חומר חי, ותחושת ארעיות.
למרות זאת, גלעד היה תינוק שמח, עיניים גדולות וראש מלא תלתלים, משייט בין סדנאות האב ובין זרועות האם.
וכשנמצא מקום העבודה הבא – שוב, שינוי. המקום החדש היה רחוק מדי.
והלב, אולי, כבר התחיל להבין:
הבית הוא לא מקום – אלא תנועה
המעבר לרמת גן
רמת גן, רחוב רבי מאיר בעל הנס | אוגוסט 1976
המשפחה עברה לדירה חדשה ברחוב ששמו כשם בעל ניסים – אבל הנס לא התרחש.
גלעד הוכנס למעון קטן ברחוב הרכסים, מקום עם נוף ירוק והרבה קולות של ילדים, אך הבית עצמו החל לחרוק.
הוריו התגרשו, והילד, שטרם מלאו לו שנתיים, כבר חווה את פירוק התא המשפחתי.
זה לא היה סוף – זה היה הסדק הראשון.
הנקודה שממנה יתחיל לנדוד, לחפש שייכות, להמציא לעצמו עוגנים בעולם שכל הזמן זז.
רחוב גן הזהב – רמת גן
הכרת העולם מחדש - 1978
אחרי הסערה הגדולה של הגירושין, הגיעו השניים – גלעד ואמו – לרחוב ששמו מבטיח גן וזהב. הרחוב עצמו היה רגיל, אבל עבור הילד הקטן, כל דלת חדשה הייתה עולם, וכל עמוד חשמל – עוגן להתמצאות.
כאן למד גלעד לשרטט מחדש את קווי הגבול של חייו.
הוא נאלץ לוותר על שלמות שחשב שתהיה לו תמיד, אבל קיבל בתמורה חוש התמצאות רגשי – הבנה מוקדמת שדברים משתנים, ושאפשר למצוא חמימות גם במקום זר.
אפילו המכונית הראשונה שזכר, זו שלא הייתה קורבט, הפכה לסמל ראשוני של עצמאות ויכולת תנועה – ערכים שילוו אותו תמיד.
רחוב הרצל – רמת גן
צללים של זיכרון - 1979
מעטים הפרטים על שהותו כאן, אך די בעצם העובדה שהייתה זו עוד תחנה בשרשרת ארוכה של מעברים.
הרחוב, הקרוי על שמו של חוזה המדינה, היה בשביל גלעד עוד פרק קצר בניסיון לנסח לעצמו "בית".
גם אם אין זיכרון ברור, אפשר להניח שבשכונה הזו המשיכו להתגבש בו התכונות של הסתגלות מהירה, זהירות כלפי זרים, ומבט סקרני שמנסה להבין מה באמת קבוע בעולם הזה – ומה רק נראה כך.
רחוב לוי אשכול – קריית אונו
שוב תחת כנפיים מוכרות | אוגוסט 1981
כאשר עבר לגור עם אביו, בגיל שש, בבית סבו וסבתו, הייתה זו חזרה אל משפחה רחבה יותר – חממה, אך גם שדה של השוואות. הדוד הבוגק ממנו בחצי שנה הפך בן לוויה, אך גם מראה.
גלעד פגש כאן באינטנסיביות האנושית – משפחתיות על כל גווניה:
קירבה וחיכוך, משחק ותחרות.
המגורים בבית שבו שלושה דורות חלקו קירות וזיכרונות, נתנו לו הצצה מוקדמת למורכבותם של קשרים.
זו הייתה תחנה שבה למד גלעד שגם כאשר שורשיך באדמה מוכרת, אתה עדיין צריך לבחור כיצד להצמיח את עצמך.
שכונת עמישב – פתח תקוה
תקופת הניסיון והסירוב - 1983
בגיל שמונה, גלעד הצטרף למשפחת אביו המאוחדת.
נישואין חדשים, ילדה בת חמש, שכונה חדשה – הכול נעטף בתפאורה של התחלה, אבל בתוכו הרגיש גלעד כנטע זר.
הבית הזה, שנבנה על יסודות חדשים, לא הצליח לספק לו תחושת שייכות.
ההתנכרות העדינה־אך־חדה שספג מאשת אביו ובתה, הותירה בו חותם: גם כשיש גג, לא תמיד יש חמימות.
כאן התחזק בו הידע הפנימי שעדיף להיות לבד מאשר זר בבית שמישהו אחר בנה – ידיעה שתשפיע על הבחירות שלו עוד שנים רבות.
שכונת מחנה יהודה – פתח תקוה
בין שמות לתחושות - 1985
התחנה הזו נותרה כמעט ללא פרטים – כאילו זיכרון מטושטש שנמחק. אך עצם קיומה ברשימת התחנות הוא סמל – גם המקומות שאין בהם סיפורים גדולים, מותירים עקבות.
בשכונה הזו, אולי בין רחובות לא מוכרים וחדרים שכורים, התעצבה בגלעד תכונה חשובה: היכולת להסתגל גם לשגרה אפורה, מבלי לאבד את הצורך באור פנימי.
מקום שבו לא קרה דבר – אך גם לא נשכח.
רחוב בלפור – פתח תקוה
ראשית ההתבגרות וההבטחה - 1987
כאן, לקראת גיל בר המצווה, גלעד מצא רגע של עצירה: רחוב מוכר, טקס חשוב, ואולי תחושת רצף.
הבר מצווה הייתה לא רק טקס דתי, אלא סמל להתחלה חדשה – התחייבות שקטה לעצמו להיות אדם של עומק, של משמעות, של כוונה.
גם אם הסביבה עדיין לא נראתה יציבה, משהו בו הפך יציב יותר – כנראה בפעם הראשונה.
רחוב החשמונאים – רמת גן
היווצרות של משפחות חדשוה - 1988
כאן, כשהיה נער צעיר, נולד לו אח מאמו. הבית, שבו חי עם אמו ובן זוגה החדש, עבר מהפך – ממשפחה חד־הורית לדגם חדש של משפחה.
בתוך שינויי המבנה הזהותי, גלעד למד שיעור נוסף:
שגם כשהעולם בונה את עצמו מחדש, הוא – גלעד – לא חייב לאבד את מקומו.
היו לו עיניים טובות להביט באחרים, אך גם צורך להגדיר את עצמו בנפרד.
החזרה לנוף הגליל
לבחור לשוב אל המקום שממנו יצאת, הפעם עם עיניים חדשות - 1989
כאשר גלעד שב אל נוף הגליל, היה זה לא כילד שמחזיר אותו אל בית ילדותו, אלא כאדם צעיר שבחר ביודעין לחזור לנקודת ההתחלה — לא מתוך נוסטלגיה, אלא כחלק ממסלול חיים.
גלעד עזב את נוף הגליל עוד בינקותו, כשהיה תינוק כבן שנה.
המקום לא שמור בזיכרונו הילדי, אלא רק בסיפורים ובתצלומים, ודווקא משום כך החזרה לשם נשאה משמעות חדשה:
ליצור זיכרונות משלו במקום שבו התחיל הכול.
הוא למד בתיכון המקומי במסלול הנדסאי — מסלול ששילב ידע מעשי עם אפשרויות פרנסה, אך גם נתיב של התבגרות, של קביעות, של זהות מקצועית וחברתית.
זו הייתה תחנה של בנייה שקטה, מבלי לדרוש הדים, מבלי לייצר דרמה.
כמו אבן יסוד ששובצה בשקט, והיא זו שתישא עליו קומות רבות בעתיד.
בסיס חיל הים, חיפה
פעם ראשונה מחוץ לבית – מסגרת מעצבת - 1994
קריית אליעזר, חיפה
פעם ראשונה מחוץ לבסיס – עצמאות צומחת מן השקט - 1998
לאורך כל שירות החובה שלו בחיל הים, גלעד לא ביקש להשתמט מהשגרה המחנאית. הוא חלק אוהל, שגרת לילה, וסיפורי חיילים עם חבריו למחזור. הייתה זו אחווה שהזינה אותו – פשטות, שייכות, וביחד נעים.
אבל הזמן עשה את שלו. כשאחד החברים הטובים שלו השתחרר בתום שירות החובה ולא המשיך לשירות הקבע, גלעד החל להרגיש תחושת ריקנות מתפשטת בין הימים. הבסיס שהיה פעם מלא שמחת חיים, הפך בעיניו לאפור, נטול נוכחות אנושית שהייתה עבורו משמעותית.
ואז – ההחלטה:
הוא שוכר דירה קטנה בקריית אליעזר, ממש בסמוך לבסיס. לא כדי לברוח מהשירות, אלא כדי לנשום אוויר אחר בין המשמרות.
הוא לא חזר הביתה — רק פעם בכמה שבועות, לסוף שבוע בודד. הבית כבר לא היה נקודת המוצא – הוא היה איש עצמאי, בשולי חיפה, עם המינימום הנדרש לחיים:
קורת גג, שקט, ומרחב להרגיש מבוגר.
זוהי לא תחנה דרמטית, אבל היא מעידה:
גלעד ידע לזהות מתי הסביבה חדלה להחיות אותו, וידע לפעול כדי לא לאבד את עצמו.
גן יבנה — בית אביו
לחזור אל נקודת האחיזה כדי לארגן את הצעד הבא - 2001
לאחר השחרור מצה"ל, כשאין עוד מסגרת שמספקת מקום, שגרה או משכורת – גלעד בחר לחזור אל אביו, אל המקום שמציע תמיכה, אהבה ובעיקר: שקט זמני להתארגנות.
זו לא הייתה חזרה אחורנית, אלא חניה מודעת במסע. שנה וחצי שבהן ניסה לבחון מה יהיה הצעד הבא: עבודה? לימודים? מגורים עצמאיים? זוגיות?
אבל גלעד הוא לא אדם של מקום אחד. מהר מאוד התעורר בו שוב הדחף להתרחב, לגלות, למצוא את עצמו במקום חדש. התשוקה לתל אביב – מרכז החיים, התרבות והקצב – גברה עליו.
תל אביב
לגעת בדופק העיר, גם בלי להשאיר שם כתובת - 2003
התקופה התל־אביבית של גלעד עטופה בערפל, אבל דווקא בזה יש משהו אופייני: לא כל תחנה צריכה להותיר שובל של זיכרונות כתובים.
לפעמים, זה רק הרצון להיות במקום שבו הכול קורה — לשבת בבית קפה, לשמוע את הלילה גולש על מדרכות רוטטות, אולי לפגוש מישהי, אולי למצוא פרויקט מעניין.
הוא לא נטע שורשים שם. אולי ידע מראש שזה זמני. אולי פשוט היה זה צורך לשאוף את האוויר של העיר — ואז להמשיך.
שכונת פג'ה, פתח תקווה
לבחור מקום לחיות בו – לא רק לגור - 2004
כאן, לראשונה, בחר גלעד דירה קרקעית עם חצר. הייתה זו תקופה שבה כבר גיבש טעם, רצון ונוחות.
המקום לא היה עוד רק תחנת מעבר, אלא ניסיון לעצב לעצמו חיים נינוחים – מקום בו אפשר לגדל חתול, לארח חברים, לשתול צמח.
החצר שימשה לו חלון לנשימה, תחום פרטי, אולי גם משאלת־לב לסוג של קביעות. אבל זה לא החזיק לאורך זמן. משהו פנימי קרא לו להרחיב אופקים – אולי זה היה הרכב, אולי זה היה חלום ישן.
היציאה לארצות הברית
רילוקיישן כסימן שאלה — או אולי כסימן קריאה? - 2008
גלעד נסע לאמריקה עם מטרה ברורה: לרכוש קורבט 1979 – רכב החלומות, דגם ילדות שכמו סימל לו הישג אישי.
אבל זו לא הייתה רק נסיעה לצורכי רכב, אלא נדידה עם טעם של חיפוש: עבודה חדשה, קודים חדשים של חיים, חברה אחרת.
ניו ג’רזי לא הייתה מרכז זוהר, אבל הייתה קרובה לעבודה, לחיים סולידיים. השנים חלפו — אחת, שתיים, ואז עשר. והוא שם. מתרגל, נטמע, אך גם משתוקק לחזור.
עד שצו נשיאותי ביטל את אשרות העבודה שלו. גלעד הבין: זה הרגע לשוב.
גן יבנה — סיבוב שני
כדי לחזור טוב, צריך לדעת מה לקחת ומה להשאיר - 2018
חזרתו לגן יבנה לא הייתה המשך של הפרק הקודם שם. הפעם הוא הגיע עם ציוד, ניסיון, זיכרונות, ולעיתים גם עייפות.
זו הייתה חזרה פרקטית – המקום הקרוב למשפחה, מקום בו אפשר להתארגן, לפרוק, להבין מחדש את ישראל.
הוא נחת בארץ כמו מהגר מהופך: עם עיניים של מי שראה עולם, אך עם רצון לנטוע שורש.
אבל השורש עדיין לא מצא אדמה קבועה.
נוף הגליל ומרכז הארץ
חיפושי בית – בין ילדות לא נשלמת לבגרות מתעצבת - 2019
גלעד שב אל נוף הגליל, המקום שבו נולד אך לא גדל. הוא לא חזר לשם כבן המושב האובד, אלא כאדם בוגר שכבר עיצב את דרכו – בחירה מודעת, מתוך צורך בזמן שקט, אולי גם געגוע לאדמה ההיא שבה התחיל הכול.
לא הייתה כאן חזרה נוסטלגית, אלא תקופת מעבר. בין נוף הגליל למרכז הארץ – הוא נדד בין דירות זמניות, חי מתוך מזוודה פתוחה, לעיתים תרמיל, בלי להרכיב מדף אחד.
הנדודים לא היו סימן לאובדן – אלא חלק מאישיותו. הוא לא פחד לזוז, לחפש, לנסות.
הוא ידע: מקומות מתחלפים, אבל הזהות שלו – מתגבשת בכל אחת מהתחנות.
קיבוץ ארז
שקט חיצוני, הד עמוק פנימי - 2019
לקיבוץ ארז הגיע גלעד כשהתחיל לעבוד בחדר הנקי של חברת Nikon, במסגרת אינטל בקריית גת.
הבחירה לגור שם לא הייתה רק טכנית – זו הייתה תבונה של מי שמבין את עצמו.
הדרום נתן לו מה שהמרכז לא הצליח להעניק: קירבה לעבודה, ללא פקקים, אבל בעיקר – טבע פראי, שבילים ללא סוף, דממה בין הבקרים.
בין הפשטות הקיבוצית לציוד הצילום המורכב שנשא עמו, גלעד מצא איזון. הוא היה יוצא לצלם בשדות, עוקב אחרי תנים, עגורים, וחיים שקטים שמחוץ לפריים.
כאן, השהות לא נמדדה במספר החודשים – אלא בעומק שנרשם בלב.
ראשון לציון
העיר שבה תקווה נפגשה עם אכזבה - 2022
בראשון לציון לא הייתה עבודה חדשה – הייתה תקווה ישנה.
גלעד עבר לשם בעקבות קשר שנרקם ברשת – מבט לעתיד, להקמת משפחה.
הוא לא בא כהרפתקן אלא כאדם שחולם לבנות בית.
בתוך זמן קצר הבין שהחלום הזה, לפחות בפרק הזה, לא יתממש.
אבל מה שיפה בגלעד – שהוא לא שקע.
הוא עזב לא בבריחה אלא בהשלמה.
ראשון לא הייתה כישלון – אלא שיעור נוסף, תחנה בדרך.
נתיב העשרה
קצה הארץ, קצה הסיפור, קצה התצפית - ספטמבר 2022
נתיב העשרה הייתה התחנה האחרונה.
שם, מול החומה, אל מול עמדות החמאס, גר גלעד ביחידת דיור קטנה בקצה המושב.
המקום היה חרב פיפיות: מצד אחד, קירבה קיצונית לטבע הפראי של העוטף – שדות חיטה, שקיעות, ועמקים שורקים. מצד שני, איום תמידי מעבר לגדר, פצצה מתקתקת בשולי הפריים.
אבל דווקא שם – גלעד שיגשג בצילום.
במרחק יריקה מהסכנה, הוא מצא שקט לא רגיל.
עיבד, ערך, פיתח, בנה תיק עבודות חדש, חידד את הראייה האמנותית.
כאן, נתיב העשרה לא הייתה רק מקום מגורים – היא הייתה הסטודיו האחרון, התחנה שחתמה את המסע.
אפילוג: - השבעה באוקטובר 2023
"גלעד החל את מסעו במרומי הרי הגליל, חצה את מדבר החיים בתחנות רבות בארץ ובחו"ל, ולא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת – אל החלום להקים משפחה. אך הוא היה כמשה – שהביט ממרחק, ידע אהבה, ועיצב בדרכו את הארץ לאנשים שהשאיר אחריו."