גלעד החברים והספינה
לזכרו של גלעד - ממיקי בן יוסף
את גלעד פגשתי בפעם הראשונה בחדר בו ישן צוות הלהב שיצא לנופש באולגה.
הצטרפתי לשם באיחור של יום והגעתי בבוקר. החדר היה ריק מאנשים ובאיזשהו שלב, בזמן שהתארגנתי, הראש של גלעד, עטור ברעמת שיער שבכלל לא תאמה תספורת צבאית הגיח מתוך צבר של שמיכות על הרצפה.
היינו רק שנינו בחדר באותו הבוקר והחלפנו כמה מילים. כמוני, גם הוא הצטרף לספינה רק לפני כמה ימים. אחרי הקשר הראשון הזה חיפשתי אותו והפכנו עם הזמן לחברים.
שירתנו ביחד שנתיים וחצי על הספינה ונשארנו בקשר גם שנים לאחר השחרור. אחרי כל הזמן הזה צפים בראש רק הבזקים מזמן השירות שהיינו ביחד. רובם מסיטואציות יום יומיות.
אנסה לשחזר אותם פה כמיטב יכולתי, בשאיפה שביחד יאירו על חלק מדמותו כפי שהיתה בשבילי.
פרטים קטנים
הכינוי של גלעד בספינה היה "פקאן" (נטבע ע"י מיכאל) כנראה בזכות הצבע השחום. אני קראתי לו "גילי".
קצה הנעליים הצבאיות של גלעד היה שטוח באופן חריג לנעלי שאר הצוות מכיוון שדרס אותם טוב טוב בבית כדי לרכך אותם (זה זכור לי כי היינו מבלים לא מעט על רצפת המדורים בספינה במהלך מסדרי הניקיון ובסיטואציה הזו אתה לומד לזהות מי עומד מולך לפי איך שנראות הנעליים שלו).
מנח האצבעות בידיים של גלעד היה אופייני לו. קשה לי להצביע בדיוק על מה, אבל אני זוכר שזה היה האופן שבו היה אוחז דברים. אם אני לא טועה היתה לו צלקת על אחת מכפות הידיים.
הדיסקית שלו היתה תמיד חשופה (ללא כיסוי). הוא לבש גופיות ארוכות מתחת למדים כמעט תמיד – גם בקיץ ואף פעם לא הבנתי איך לא חם לו. הגומיות שלו היו תפורות לתוך המכנסיים.
אוכל
היו מספר אירועים הקשורים עם אוכל שקרו בספינה ושבהם היינו שנינו מעורבים.
אחד, אולי מאוד פשוט, היה במהלך מסדר ניקיון שבו הייתי קבור בנקיונות באחד מחדרי האלקטרוניקה בספינה. גלעד פתאום הופיע משום מקום עם כריך של גבינה צהובה ומלפפון חמוץ, עבורי. זה היה מאוד מתחשב מצידו.
בשני מקרים אחרים הכנו ביחד כיבוד לישיבת קצינים בחדר המפקד ולצוות במהלך ההפלגה. חשבנו אז, ברוב טפשותינו שלהגיש גזרים, תפוחי אדמה ובצל בקערת הפירות עבור המפקד, או להכין כריכים עם ריבה וחרדל לצוות בהפלגה יהיה מאוד מצחיק. זה באמת היה מצחיק ובמזל לא הענישו אותנו על זה.
חוץ מזה, בסוף שבוע אחד שבו נשארנו תורנים בספינה לגלעד כנראה נמאס היה להסתפק בסלטים קנויים, פיתות ושניצלים, והוא לימד אותי איך מכינים ג'חנון באמצע הלילה, וביחד הכנו סיר ענק לכל הצוות התורן.
ולבסוף, אולי זה משהו טריוויאלי אבל נס קפה היה משהו חשוב עבורו – לא הצבאי, זה חייב היה להיות משהו שווה. הקפה המועדף עליו בתקופת השירות היה של Tasters choice.
בבית של גלעד
לקראת אמצע השירות הזדמן לנו מדי פעם לקבל ערבים חופשיים שבהם גלעד היה חוזר הביתה לנצרת ומדי פעם התלוויתי אליו. היינו עוזבים את הספינה מאוחר אחרי מסדר הנקיון ויוצאים חזרה מוקדם כדי להגיע למסדר הבוקר.
השעות המעטות שבילינו בבית היו רוויות במוזיקה, טיסנים, אלקטרוניקה וחתולים ובמעט מאוד שינה. גם טעמתי לראשונה ממליגה.
בלילות האלה הכרתי דרך גלעד את הפינק פלויד ואת ביורק שהיו בשבילי מדהימים וממשיכים ללוות אותי עד היום. את המוזיקה ניגן רמקול מחובר למפלצת של מגבר שאת שניהם גלעד הרכיב בעצמו. זה היה נראה כמו אוסף מסוכן של חוטים ורכיבים שנדחסו לארגז עץ. למתבונן מן החוץ זה אולי היה נראה כמו אלתור, אבל אחר כך הבנתי שיש מאחורי זה היכרות קרובה שבה הגבולות ידועים וההתנהלות עם העניין היא נינוחה.
הוא לא התרגש מהעשן שמידי פעם עלה לאוויר כשהעמסנו על המגבר מעבר למה שיכל לתת ותיקן אותו בעצמו. העוצמה שהפיק הדבר הזה היתה מדבקת והעבירה עם המוזיקה מימד של כח שהיה מעורר התפעלות.
אני זוכר את גלעד כמי שאהב עוצמה וזה היה נוכח גם בדברים אחרים שהיו קשורים אליו מאוחר יותר, למשל מכוניות.
בפעם אחת, אחרי השחרור התקשר אלי אחרי שריסק את המכונית שלו (פונטיאק) בתעלה, אני מנחש שאחרי נסיעה בוחנת גבולות. הרכב היה גמור. לגלעד לא קרה כלום. לא היה אכפת לו מהרכב והוא היה נלהב מכל הסיטואציה, שזה היה מגניב בעיני.
הוא אמר בהזדמנות שישמח להיות בעלים של רכב מרושע עם הנעה אחורית ואם אני לא טועה זה אכן קרה מתישהו.
הרבה מהעשייה שלו היתה סוחפת בגלל שהיה מאוד נלהב ובזכות אותם הערבים גם אני התחלתי לבנות מגבר וטיסן בעזרתו.
אני זוכר שהערכתי מאוד את היכולת והביטחון שלו לבצע דברים. החל מתכנון ובנייה של טיסנים, אלקטרוניקה ועד לשיפוץ חדר האמבטיה והמטבח בדירה בנצרת ותיקון של מנועים.
ערב אחד בחורף היה ממש מדהים. יצאנו לנצרת. מזג האוויר היה קר ובמהלך הלילה התחיל לרדת שלג. בילינו את כל הערב בדיבורים ובנייה של דברים. לפנות בוקר יצאנו החוצה וטיילנו בשכונה. השלג ירד בחושך בדממה והרחובות והכבישים היו ריקים לגמרי ושקטים, ובנוף הזה, מתחת לתאורת הרחוב שיחקנו עם דאון קטן.
מהאפטרים האלה תמיד חזרנו בחזרה לחיפה באוטובוס רדומים ועייפים אבל זה לא היה חשוב.
אחרי השחרור
אחרי השחרור שלי גלעד נשאר לשרת בקבע ועבר לגור בדירה ליד אצטדיון קרית אליעזר בבת גלים.
נשארנו בקשר טוב שנים אחר כך וביקרנו אחד את השני. באיזשהו שלב עבר לעבוד ולגור במקומות אחרים בארץ ולבסוף גם בחו"ל ואני פניתי בעצמי ללימודים, עבודה ומשפחה, והקשר נעשה אקראי יותר. אני חושב שהפעם האחרונה שנפגשנו היתה יחד עם אשר בגן יבנה בחדר שבו גר בקומת המרתף.
גלעד היה עבורי חבר טוב שאהבתי (ועדיין אוהב) ואתגעגע אליו. חבר שהיה בשבילי עוגן בתקופה חשובה, ושחלק ממי שאני היום תישאר המורשת שלו כי זה בזכותו. אני זוכר ממנו שמחה, שנינות ושהיה טיפוס מצחיק. הוא אהב חופש וידע גם לפעול בשבילו. הוא היה מוכשר וחכם, לא התרגש משטויות ולקח דברים בפרופורציה (יחסית אלי). אני שמח שדרכינו הצטלבו ומצר מאוד על מה שקרה.
מיקי
