היום האחרון

צבע אדום (בעבר נקראה "שחר אדום") היא מערכת אזעקה קולית בקול של אישה המתריעה במילים אלו מפני נפילה אפשרית של רקטות קסאם ביישובי עוטף עזה והעיר שדרות. מערכת זאת נשמעת גם היא מצופרי האזעקה.
מתוך ויקיפדיה

מעניין, לתומי חשבתי שמקור השם, מבוסס על האובדן של שדות הכלניות, בכל פעם שצץ משבר יזום על ידי האוייבים שמעבר לגבול..

כפי שנראה בתמונה כאן משמאל, זוהי התנועה והדמות שציפינו לקבל בדקות הקרובות לאורך שעות רבות וארוכות. תנועה שאומרת, על מה הדאגה? התהייה להיכן אני נמצא? או מתי אגיע?
אנו מנסים לשאוב מהתמונות מצבי קיום אפשריים למשהו שאנו אובדים בהם.
אז, עם כלות היום, לקראת חצות, לקראת חציית הזמן ליום השני לסיוט,
נסענו למטה 433 בקרית שדה התעופה,

גלעד יצא בבוקר ההוא לצלם כהרגלו בעיתות שיגורי רקטות. רק שבוקר זה היה מיוחד, הפעם היו גם מצנחי רחיפה שהופיעו לאחר הירי המוגבר לכל רחבי הארץ. עבור גלעד רקטות היה שם המשחק, והוא לא ציפה למצנחי רחיפה שעוד תלויים עליהם טרקטורונים.

הוא צילם אותם, ולמרות שחברו הזהירו שעליהם יש מחבלים ושיברח, גלעד לא שעה לזה, והמשיך במשימה שקבע לעצמו, לשפר את הישגיו בצילום הרקטות נרדפות על ידי המיירטים.

מרגע שזעקת וצרימת הצבע האדום שהתרגלנו לעלייתו ונפילתו בתוך דקות, נמשך עד אין קץ, הבינו כולם שזה לא עוד מטח כזה או אחר, חמור ככל שיהיה, אבל עדיין נסבל לרגעים מספר, בהנחה שאתה לא הנפגע,
אז, התחלנו לתהות היכן נמצא גלעד?
גלעד שציפינו שיהיה נגיש בנייד, לא הגיב כלל, נשמע כשיחה שלא נענית כלל
נכון ששמענו על כך שניתנו הוראות לא לצאת מהבתים,

הרגעים שחשבנו שלא יגיע , שלא יגיע בזמן לקברו שהכנו עבורו, וינוח שם מהר ככל האפשר, מהתלאות שסבל מידי יום בששת הימים שעברו מאז הירצחו, היה מתסכל, ציפינו שיגיע אלינו מהר כדי להפיג ולשרש את המחשבות הקשות שליוו אותנו על מצבו, שמא לא יוכל להרים כוס לחיינו, כוס יין אדום, כדמו שנשפך על היותו יהודי החי בארצו שלו, ויוכל הוא להיפרד מאיתנו כפי שניפרד מאיתו, בכוס של דמעות.